צריך להפסיק לדרוס את הכדור!

ראשית, מעט נתונים שהם הכול חוץ ממעודדים: קצב הגידול של הפסולת הביתית בישראל עומד על 5% בכל שנה, כשכל אדם מייצר כשני קילוגרם אשפה בכל יום. מדי יום, מתווספים כ-3,000 טון פסולת לפארק חיריה, והכמות השנתית של פסולת מוערכת בכמיליון טון – חמישית מכמות הפסולת המיוצרת בישראל בלבד. בעולם כולו, כ-30-50% מכמות המזון מושלכת, בסופו של דבר, לפח האשפה.

על ההשלכות של כל אלה לא צריך להכביר. הפסולת מביאה לזיהום סביבתי ניכר, למשל מבחינת מאגרי המים אליהם היא מחלחלת, או האוויר שהיא מזהמת. העובדה שחומרי גלם ומוצרים שלמים מושלכים מבלי שיהיה בהם שימוש עלולה להביא למחסור בהם, במהלך השנים. וזה עוד בלי להזכיר מחלות, שנוטות להתפתח בתנאים אלה בדיוק, או פגיעה בבעלי החיים ובצמחייה. אז מה ניתן לעשות על מנת לסייע במלחמה של כדור הארץ שלנו עם הפסולת שמצטברת בתוכו?

המטרה המרכזית: צמצום כמות האשפה

הנתונים שהובאו כאן, ברמת המאקרו, מרתיעים. מה שחשוב הרבה יותר הוא שכל אזרח, וכאן מדברים על רמת המיקרו, צריך לקחת חלק במאבק – וזאת באמצעות צמצום האשפה שהוא גורם לה. לצמצום האשפה יש היבט טכני, עליו חשוב לתת את הדעת, והוא מתייחס לאמצעים דוגמת דחסן שמקטינים את נפח האשפה בפועל, עד לפי שישה פחות מנפחה המקורי. כלים אלה לוקחים על עצמם תפקידים נוספים, מעבר לצמצום הנפח, ובכוחם למנוע נזילות אשפה, להקטין את הסבירות להצטברות מזיקים (ועקב כך למחלות) ועוד.

ברור, יחד עם זאת, שהדאגה מבחינת נפח הפסולת צריכה להתייחס גם לשלב המניעה, כלומר, הקטנת הסבירות להצטברות פסולת מלכתחילה. כל אותם קמפיינים שנערכו בשנים האחרונות, ואשר קוראים לישראלים לרכוש רק את מה שהם צריכים באמת, ולא מוצרים שיושלכו לפח עקב היעדר שימוש או תאריך תפוגה קצר, נכנסים כאן לתמונה. העיקרון הבסיסי מבוסס על "שלושת הלמדים", והוא להפחית, להשתמש שוב ולמחזר. כאשר מבצעים קניות בסופר, למשל, מומלץ מאד לעבור עם רשימה מסודרת, לרכוש רק את מה שצריך, ולא להתפתות לרכישת מוצרים רק עקב מבצעים. מעבר ליתרון הסביבתי של כך, כמובן, התוצאה היא גם צמצום ניכר של ההוצאות בכל משק בית.

מיחזור ופתרונות אקולוגיים אחרים

הידלדלות המשאבים המאפיינת את השנים האחרונות מעוררת לא מעט תחזיות פסימיות, אך גם פעולות ברמה הלאומית והבינלאומית במטרה למנוע מהן להתממש. המיחזור, על סוגיו הרבים, הופך למרכזי יותר ויותר במהלך השנים, כשישראל היא אחת המדינות בהן שיעור המיחזור הוא המרשים ביותר בעולם המערבי.  גם כאן, מעבר למאמץ ההסברתי, ניתן למנות אינספור מיכלים למיון ולאיסוף אשפה הפזורים ברשויות המקומיות, במטרה להעביר את חומרי הגלם למפעלי המיחזור השונים, להמשך התהליך.

לצד אלה, נעשים גם נסיונות ברמת החקיקה, ובכלל זה הטלת קנסות וסנקציות על גורמים, בעיקר במגזר המוסדי או התשייתי, שלא מטפלים בפסולת שלהם כראוי. התיקון לחוק שמירת הניקיון משנת 2000 אף הביא לייקור עלויות הטמנת הפסולת, במטרה להגביר את האלטרנטיבה, והיא המיחזור.

אולי יעניין אותך: מייצג אנשי הזבל (Trash People) עבודת אמנות של פסולת  ממוחזרת.